הקמת קבוצת תמיכה עבור חונכים לנכי נפש
מאת: דנה עקב־מסיימת תואר שני בעבודה סוציאלית, הקבוצה נערכה במסגרת פרקטיקום בלימודי
תואר שני, באוניברסיטת חיפה.
אירית גיל-לב-¥\48\[, מדריכה בפרקטיקום לתואר שני, באוניברסיטת חיפה.
רקע
Peggy Quinn (שנת 1995) סוקרת את היחס לאנשים נכים לאורך ההיסטוריה. עד למהפכה התעשייתית אנשים בעלי נכויות לא הצליחו לשרוד. נכות התקבלה כחריגה של הטבע שיש להקיאה מן החברה. הנכה היווה נטל, והוא נידון לשרוד בכוחות עצמו או למות. מימי התנ״ך עד לימי הביניים – הנכים הושארו בביתם, לטיפול בידי משפחותיהם. מימי המהפכה התעשייתית ועד שנות ה- 50 של המאה ה20- תנאי החברה ודרישות התפקוד בה הובילו לכך שרוב בני המשפחה נאלצו לעבוד, ולא יכלו לדאוג לנכה. הטיפול באנשים המוגבלים אופיין בשיכונם במוסדות מרוחקים מן הקהילה וסגורים לאוכלוסייה זו בלבד. מאמצע המאה העשרים חלו שינויים בהתייחסות לנכה. תחילה ניתנו שירותי סעד לאלה שהוכיחו שאינם יכולים לעבוד באופן מוחלט וקבוע, בשל מגבלות רפואיות קבועות או בשל מצב מנטלי. בשנות ה – 70, עם התפתחותן של התנועות לזכויות האזרח, הוקמו ארגוני נכים שהחלו לדרוש שוויון זכויות. ההבנה שיש השפעה הדדית של הנכה וסביבתו הביאה לשינוי התפיסה החברתית והפוליטית את האדם הנכה, כמסוגל להשתתף בחלק ניכר מהפעילות החברתית. מאז החלה נטייה הולכת וגוברת בקרב בעלי מקצוע בתחומי השיקום לשלב את האנשים המוגבלים בקהילה. התיאוריה העיקרית המנחה את מערכת השיקום התגבשה מתוך עיקרון הנורמליזציה המהווה בסיס רעיוני לפיתוח שירותים לאנשים בעלי נכויות. גישה זו דוגלת בזכותם של אלו לשוויון זכויות ולחיים נורמלים, בתנאים שיתר החברה חיה בהם ורואה את האדם הנכה כשותף מלא בקהילה בה הוא נוטל חלק. על כן היא דורשת לאפשר לו תנאי מחיה ולצפות ממנו לדפוסי התנהגות בחיי היום יום הקרובים ככל האפשר לנורמות של הזרם העיקרי בחברה (1976 ,Nirje). גישת האל מיסוד (Demstitutionalization) שהיא פועל יוצא של עיקרון הנורמליזציה גורסת שיש להמעיט ככל האפשר בהוצאת אנשים נכים מסביבתם הטבעית למוסד. מטרתה לשנות את תפיסת הטיפול המוסדי ולהדגיש מגמות הומניטריות של טיפול באנשים נכים במסגרת הקהילה והסביבה הטבעית. מדיניות האל-מיסוד, שהחזירה את האדם הנכה למשפחתו ולקהילתו הצריכה מחקר ופיתוח שירותים מתאימים, הפניית תקציבים, כוח אדם, חינוך ציבורי, והכנת הנכים מבחינה מקצועית ואישית(אבירם, 1988).
משרד הביטחון היה בין החלוצים במדינת ישראל, שהחליט לאמץ את עקרונות הנורמליזציה והאל- מיסוד בתחום השיקום לנכי צה״ל, נפגעי נפש ולאפשר להם להמשיך ולהתגורר בקהילה חרף הפגיעה. דבקים בהגדרת השיקום, המודדת את הצלחתו, בסיפוק הצרכים האישיים ובמיוחד הצרכים החברתיים, במסגרת החברתית בה חי האדם הנכה (רייטר, 1991; פרבשטיין והידש, 1997) נרתמו לגיוס כוח אדם שיוכשר לטפל בהיבטים אלו. לצורך כך הופעל מערך חונכים, סמך מקצועיים, שתפקידם לסייע לאנשי המקצוע בתהליך השיקום והחזרה לקהילה, להתמקד בפיתוח מיומנויות חברתיות, הנחוצות לתפקוד יעיל וליצור ע״י כך מקורות תמיכה וחיזוק לנכה.
התרחבות פרוייקט החונכות הביאה להקמת ארגוני כח אדם המספקים שירות זה. במשך הזמן עלה הצורך בהכשרת החונכים, היות והם בלתי מקצועיים ואופי עבודתם – בביתו של החניך, ללא קשר קבוע עם עמיתים למקצוע- מותיר אותם לעיתים בתחושת בדידות מקצועית וחוסר אונים.
הרציונל להקמת הקבוצה
כפי שצויין, ליווי החונכים והכשרתם בעבודה עלו כצורך חשוב כבר בשלביו הראשוניים של פרוייקט החונכות. העיקרון המנחה אמר שהקניית ידע, כישורים ותמיכה לחונך יובילו אותו לשיפור מיומנויותיו ולהענקת סיוע טוב יותר לאוכלוסייה עימה הוא עובד. היקפיו ההולכים וגדלים של הפרוייקט הפכו את האפשרות למתן הדרכה אישית ע״י אנשי מקצוע ליקרה, ארוכה ומסורבלת. במקביל, גברו הקולות המצדדים ביתרונותיה של העבודה הקבוצתית. ביחסי צמד – יועץ/נועץ – הדגש מושם, בדרך כלל על הפאן האישי, בעוד שבקבוצה יושם הדגש על האספקט הבין אישי. בצמד – הלמידה המתאפשרת היא מן המודרך ומאיש המקצוע שמולו. קבוצות לעומת זאת, מהוות חברה בזעיר אנפין, הן מאפשרות לאנשים ללמוד יחד וגם איש מרעהו, הן מדגישות את הכישורים החברתיים, מבטיחות תחושת השתייכות וקשרי גומלין ומאפשרות סיכוי לחמימות וקבלת הבנה אנושית(בנימין, 2000).
הרעיון להקמת הקבוצה עבור חונכים לנכי נפש עלה פעמים רבות במהלך השנים. אולם עקב אילוציי זמן ותקציב לא הוצא מן הכוח אל הפועל. משיחות עם החונכים עלו צרכים ברורים למפגש עם עמיתים למקצוע לצורך תמיכה, התחלקות בחויות, בחששות ובקשיים משותפים ונסיון להעשיר את רפרטואר ההתמודדויות של כל אחד מהם, דרך המפגש הקבוצתי.
תהליך הקמת הקבוצה
ראשית התהליך הייתה בקריאת רקע מדעי בנושא קבוצות תמיכה בכלל וקבוצות עבור המסייעים לנכי נפש בפרט. בהמשך, הוגדרה אוכלוסיית היעד (גיל, מספר משתתפים, משך פעילות) ונקבעה מסגרת הקבוצה (12 מפגשים מובנים, ימי ושעות הפעילות). בשלב השני, הוגדרו מטרות הקבוצה, גובשו התכנים ונבנו שנים-עשר מערכי מפגשים. לאחר מכן, נשלחו מכתבים אל המועמדים, בהם הוצג רעיון הקבוצה והמועמדים התבקשו לקבוע ראיונות קבלה.
לבסוף, עברו כל המועמדים ראיון שמטרתו סינון ואיתור המועמדים המתאימים ביותר ובניית ציפיות לקראת פתיחת הקבוצה.
ראיון המועמדים אפשר ביצוע בדיקה והתאמה נוספת של מטרות הקבוצה ותכניה כפי שהוגדרו בשלב התכנון וכפי שהשתקפו מתוך ציפיותיהם של המועמדים לקבוצה.
מטרות הקבוצה:
- גיבוש זהות מקצועית וגאווה במקצוע.
- יצירת מודעות עצמית ביחס לסיבות לבחירת המקצוע והמניעים של החונכים להתמדה בו.
- מתן אפשרות לונטילציה וקבלת תמיכה מחברי הקבוצה.
- העברת ידע בין חברים למקצוע ביחס לפתרונות יצירתיים ודרכי התמודדות, עבור מצבים בהם הם נתקלים במהלך עבודתם.
- חיזוק הקשר בין החברה המעסיקה לחונכים.
- שיפור איכות העבודה של החונך.
- תגמול ומתן ביטוי להערכת החברה המעסיקה את עבודת החונכים.
- הצגת החברה המעסיקה כגוף מקצועי המעניק ידע ומיומנות.
בשלב התכנון נקבעו 12 מפגשים שהתקיימו אחת לשבוע, במשך שעה וחצי, במשרדי החברה.
נושאי המפגשים הובנו מראש אך ניתנה הזדמנות לחברי הקבוצה להעלות נושאים או אירועים שבחרו לשתף בהם את יתר המשתתפים.
פירוט הנושאים והמפגשים
מפגש מספר 1: הכרות
מטרות: גיבוש הקבוצה סביב נושא משותף, יצירת אוירה של אמון: מנחה – קבוצה, הבהרת מטרות הקבוצה, תיאום ציפיות ועריכת חוזה תוך השמת דגש על נושא של שמירת סודיות. במפגש זה ערכנו סבב הכרות שחלקו משחק היתולי, לשם הפגת מתחים וגיבוש. הסבב כלל התייחסות לתקופת עבודתו של החונך, למספר החניכים עימם הוא עובד וכיוב׳, במהלך המפגש נערך תיאום ציפיות והוצג חוזה הקבוצה. במהלך המפגש נוצרה אוירה אינטימית ונבנתה התשתית להמשך עבודת התמיכה.
מפגש מס' 2: סטיגמות על חולי נפש ופחדים מן המחלה.
מטרות: העלאת סטיגמות על נכי נפש, דיון בפחד ממחלת נפש ובדרכים להתמודד איתו. במפגש זה חולקו למשתתפים דפים עם המשפט: ״בשבילי להיות חולה נפש זה…״. כל אחד התבקש להשלים את המשפט בעצמו. בדיון שנערך הצגנו את הסטיגמות מהן סובלים חולי הנפש ועסקנו בסיבות לפחד מפני מחלה זו. מעניין לציין שמשתתפי הקבוצה התקשו להזדהות עם דעות נפוצות בציבור כלפי חולי נפש והציגו עמדות תוך גילוי רגישות לסבל של נכי הנפש. לאחר מכן, חולקו החברים לקבוצות עבודה מצומצמות בהן שחזרו את רגשותיהם מן המפגש הראשון עם אוכלוסיית חולי הנפש ותארו בפני חבריהם את הכלים העומדים לרשותם לאור נסיונם כיום, בהתמודדות עם רגשות אלו
בעקבות הפגישה חודדה המודעות לסטיגמה הקשה ממנה סובלים חולי הנפש. כמו כן, נוכחו המשתתפים לדעת איזו כברת דרך עשו מיום שהתחילו לעבוד עד הלום ועד כמה גדול הפער בין האופן שבו נתפסים חולי הנפש באוכלוסיה ובין המציאות.
התרגיל ייצר התרגשות גדולה במיוחד בקרב החונכים, שבאופן חד פעמי, ממש נכנסו לנעלי החניכים. התרגיל גם הבליט את הדימוי העצמי הטוב שיש לרוב החונכים על עצמם ועל אופן עיסוקם ותרם בכך לבטחונם ולמוטיבציה שלהם, להתגבר על מכשולים. לאחר מכן, נערך סבב בו תארו החברים את הסיטואציה שהיתה קשה עבורם במיוחד, במהלך עבודתם ואת אופן התמודדותם. הם דנו בדרך ההתמודדות שנבחרה ושיתפו עם חבריהם בדרכי התמודדות נוספים, וכך יכול היה כל אחד להרחיב את רפרטואר ההתמודדויות הפוטנציאלי שלו עם חניכו.
מפגש מס׳ 3: ציפיות מהקשר עם הנכה.
מטרות המפגש: ראיית הקשר עם הנכה כמטרה בפני עצמה ולא אמצעי בלבד. במפגש זה, נאספו מחברי הקבוצה חפצים אישיים והוכנסו לכובע. בסבב שנערך, כל משתתף שלף מן הכובע פריט (לאו דווקא שלו) שייצג את ציפיותיו מן הקשר עם החניך. במקביל, נרשמו הציפיות על לוח. אחת החונכים בחרה במחזיק מפתחות- בובה בתוך כלוב ותארה בהתרגשות את חייה של החניכה שלה כחיים בתוך כלוב, שהיא כחונכת מצפה (ומצליחה) להוציאה ממנו לפרקים. לאחר מכן נערך דיון באשר לציפיות ריאליות (קשר המבוסס על הוגנות, רעות ואימון) ולעומת זאת, ציפיות בלתי ריאליות(החלמה מלאה של החניך, שינוי התנהגותי לא סביר). מפגש זה סייע למיקוד ציפיות החונכים ומטרות החונכות, תרם להפחתת התסכול המלווה בתחושת הכישלון וצמצום השחיקה.
מפגש מס׳ 4: יחסי עוזר – נעזר.
מטרות: העלאת המודעות לצרכיו של המטופל ולתחושותיו כנעזר ונזקק, העלאת המודעות לתחושות החונך תוך התייחסות לחלקים שעליו לשפר בתפקודו.
בתחילת המפגש חולקו חברי הקבוצה לזוגות, כאשר עיניו של אחד מבני הזוג כוסו והוא הובל ע״י p זוגו במשך 15 דקות, במסלול לא מוכר. לאחר מכן הם התחלפו בתפקידים. בדיון שהתקיים בתום התרגיל תוארו בעוצמה רגשות המשתתפים כנעזרים וכעוזרים ונמצאו הקבלות בין תחושותיהם בתרגיל לבין תחושות החניכים. אחד החונכים תאר חוסר אונים וחרדה והדגיש כי המתין בקוצר רוח שמצב זה יסתיים. המפגש סייע ליצירת מודעות ואמפטיה כלפי הרגשת התלות המלווה את החניך, לעיתים קרובות ובמקביל תרם לחיזוק הערך העצמי של ההמשתתפים בתפקידם כחונכים.
מפגש מס׳ 5: גבולות בחונכות.
מטרות: העלאת המודעות באשר לאופי הגבולות בחונכות, בחינת יכולתם של החונכים לקבוע גבולות תוך אפשרות להגמישם בהתאם לנסיבות, דגש לשימת הגבול בין שמירת סודיות הנכה ומשפחתו לבין חובת הדיווח לממונים.
בתחילת המפגש הוקרא בפני המשתתפים הספר״ העץ הנדיב״. בדיון שנערך, הם חיוו את דעתם על היחסים ששררו בין העץ לילד ובררו את סוגיית הגבולות, העולה מיחסים אלו. מפתיעות למדי היו תגובות שטענו ליחסי הדדיות והתעלמו מחוסר הגבולות הבולט ביחסים אלו. לאחר מכן, סיפרו המשתתפים על קשייהם בהצבת גבולות בעבודה ועל הפתרונות שבחרו. יתר המשתתפים התייחסו לאופן ההתמודדות המתואר והציעו מנסיונם דרכי התמודדות נוספות. ראוי לציין כי ניכר שהמשתתפים התקשו מאוד בקביעת גבולות עם החניכים ובתחילת הדיון ראו באקט זה פגיעה בקשר החונכות.
על רקע זה, תרם המפגש למודעות החונכים באשר לנחיצות גבולות בקשר, עודדם לעסוק בבדיקה עצמית של גבולותיהם ובדרכים המומלצות להבהיר אותם באופן שהקשר לא יפגע.
מפגש מס׳ 6: עריבת חוזה בין החונך לחניך
מטרות: הגדרת החוזה הקיים, דיון בקשיים העולים ממנו, בחינת ״החוזה אידיאלי״ בין החונך לחניך – נסיון לבנות כזה.
בראשית המפגש, נערך סבב בין המשתתפים בו הם תארו מהו חוזה בעיניהם ומה מטרותיו. לצורך כך נעזרו גם בדוגמאות לחוזים שערכו בחייהם (מכירת דירה, רכב וכר). במקביל נרשמו דבריהם על לוח. בתום הסבב התחדדה המסקנה כי חוזה טוב מגדיר את מטרות ההתקשרות, מסייע להשקעת האנרגיה במטרה שלשמה נוצר הקשר ועשוי למנוע מניפולציות בעתיד. לאחר מכן, התבקש כל אחד מן המשתתפים לשחזר בכתב את מרכיבי החוזה בינו לבין החניך עימו הוא בקשר, בהתייחס לנקודות שהוצגו בחלק הראשון. בתום המפגש נערך דיון השוואתי על מרכיבי החוזים השונים שהובאו ונעשה נסיון קבוצתי לבנות חוזה אידיאלי שישמש בעתיד את החונכים המתחילים קשר חדש עם חניך. מפגש זה, שבא לאחר המפגש שעסק בגבולות בקשר, סייע לחונכים לממש באופן מעשי את הגבולות בחונכות, תחום שבלט בו קושי. כמו כן, המפגש חדד את חשיבות החוזה לכל השותפים בקשר.
מפגש מס' 7: התמודדות עם סביבתו הקרובה של החניך(משפחה).
מטרות: התייחסות לסיטואציות בהן מתמודדים החונכים עם בני המשפחה, העלאת המודעות לצורכי המשפחה, חשיבה משותפת על פתרונות ודרכי התמודדות ביחס לסיטואציות אלו. במפגש זה נערך סבב בין המשתתפים בו נשאלה השאלה: ׳מה משפחתו של החניך חושבת ואומרת עליך, שלא בנוכחותך?׳ וכן: ׳מה היית צריך לעשות כדי שיחשבו עליך מה שאתה רוצה׳! מן הסבב בלט הפער, הקיים לעיתים בין צורכי המשפחה לבין צורכי החניך והוצגו ע״י המשתתפים סיטואציות שעוררו מבוכה, תסכול וכעס. בדיון הועלו סיבות אפשריות לגורמים שהביאו את p המשפחה לבחור בהתנהגותו, בכך נוצרה אמפטיה כלפיו ומעשיו ניתנו להבנה באופן שאיים פחות. בתום המפגש שתפו החונכים איש את רעהו ברעיונות וכלים להתמודדות עם מצבים מעין אלו בעתיד. כתוצאה ממפגש זה הגיעו החונכים להבנה טובה יותר של משפחת החניך, חשו נתמכים והגדילו את רפרטואר ההתמודדויות שלהם עם סיטואציות דומות בעתיד.
מפגש מס׳ 8: סיום, פרידה ופיזור הקבוצה.
מטרות: התייחסות לחווית הפרידה ועיבוד התחושות הקיימות בפרידה, סיכום המפגשים וחלוקת משוב על התהליך הקבוצתי והשפעתו על המשתתפים.
לפני המפגש התבקשו החברים להביא חפץ אישי המסמל עבורם פרידה. במפגש נערך סבב בו כל אחד מן המשתתפים סיפר מדוע בחר להביא את החפץ שהביא, כיצד הוא מסמל עבורו פרידה ואילו רגשות עולים בו מחוויה זו. בסבב הועלו סוגים שונים של פרידות(מות יקיר, פרידה מחיית מחמד וגם פרידות ״משמחות״) ובמקביל, קשת רחבה של רגשות המלווים אותן. מרבית החונכים לא ראו בפרידה מן הקבוצה אירוע מעציב, היות וניתנת להם הזדמנות להפגש בעתיד. כולם תארו את התהליך הקבוצתי כתורם ותומך וראו בסיום הקשר הקבוצתי בסיס לצמיחה אישית ויישום
המיומנויות שנרכשו בעבודתם. לאחר, חולק שאלון הערכה למשתתפים ולבסוף נערך דיון שכלל משוב בו תארו המשתתפים מה קבלו מחבריהם לקבוצה. מה הרגישו שתרמו ומה ניתן להוסיף בעתיד. ב״טקס סיום״ חגיגי חולקו תעודות הערכה על השתתפות בקבוצה, יומן טלפונים של החברים ו״אמנת החתך״ – מסמך שהוכן ע״י כל חברי הקבוצה, באחד המפגשים הקודמים ומהווה את ה״אני מאמין״ של חונכים בעלי נסיון וכישורים.
הערצת התהליך הקבוצתי
בשלב התכנון של הקבוצה נעשה מאמץ לאתר בספרות המקצועית כלי תקף ומהימן שיסייע בהערכה מקצועית של התהליך הקבוצתי. בהעדר כלי כזה, נבנה שאלון הערכה המבוסס על השאלון שנבנה לצורך ראיון המועמדים, בו הוצגו מטרות הקבוצה וציפיות המשתתפים מן התהליך הקבוצתי. השאלון נבנה בשיטת ליקרט וכלל 21 שאלות סגורות שחולקו ל- 3 קטגוריות: 8 שאלות שעסקו בתרומה, רווחים אישיים, למידה ושינוי של הפרט בעקבות הקבוצה, 7 שאלות שעסקו באוירה במהלך המפגשים וביחס החברים לפרט בקבוצה, 5 שאלות שהתמקדו בתכנים שנדונו ובהנחייה ושאלה אחת שבדקה את המלצת החתך לחבריו(או אי המלצתו) לעבור סדנא דומה. ההתייחסות לתכנים נגעה בשאלה האם המשתתפים בקבוצה קיבלו מענה לציפיותיהם והאם הוגשמו מטרות הקבוצה כפי שהוצגו ע״י המנחה, בתחילת התהליך. התשובות דורגו בסולם 1-5, כאשר 1 מציין ״נכון מאוד״ ו־ 5 ״לא נכון בכלל״. כמו כן, הוצגו בשאלון 4 שאלות פתוחות שעניינן תרומה מיוחדת של נושאים ספציפיים, העדר נושאים שהמשיב ממליץ להתמקד בהם בעתיד, ציפיות שלא מומשו והערות אישיות.
לצורך בדיקת התשובות נערכו ממוצעים בין הקטגוריות השונות. בבדיקה זו נמצא כי בסוגיית התרומה, הלמידה והשינוי האישי ענו המשתתפים תשובות שנעו בין ״נכון מאוד״ ל״נכון״ (עם נטיה להשיב ״נכון״ – 1.82=04, כך שהמשיבים הסכימו שההשתתפות בקבוצה תרמה להבנה טובה יותר את אוכלוסיית נכי הנפש, הקנתה למשתתף כלים חדשים שיסייעו לו בהתמודדותו עם החניך וכי נוצרה בעקבות התהליך הקבוצתי, הזדמנות ללמידת דברים של הפרט על עצמו. בקטגוריית האוירה בקבוצה ויחס החברים לפרט, נטו המשיבים לענות ״נכון מאוד״ (1.24=01, כך שחברי הקבוצה הסכימו מאוד שהאוירה במפגשים הייתה טובה, נהנו מתמיכת חבריהם ונתנו ביטוי אמיתי לרגשותיהם. בסוגיית ההנחיה והתכנים שנדונו ענו המשיבים תשובות שנעו בין ״נכון מאוד״ ל״נכון״ (1.34=01, משמע שנטו להסכים מאוד עם חשיבות התכנים, אופי ההנחייה ומתרומתם להם. בשאלת החשיבות בדבר קיום סדנא מעין זו בעתיד והמלצה לחונכים נוספים לעבור סדנא דומה, כל משתתפי הקבוצה סברו שקיום הקבוצה חשוב וכי יש לקיים סדנאות דומות בעתיד ולאפשר לחונכים נוספים השתתפות בהן(1=01.
מן התשובות לשאלות הפתוחות עלתה תמונה כי התרומה המשמעותית ביותר לחברי הקבוצה הייתה ההבנה שהם לא לבד ויש אנשים נוספים שמתמודדים בעבודה עם אותן בעיות ומתלבטים באותם קשיים. כמו כן, הם הדגישו את חשיבות ההקשבה, האכפתיות והסובלנות שקבלו בקבוצה ואת חשיבות הידיעה שקיימת כתובת אליה יוכלו לפנות כאשר ייתקלו בעתיד בבעיות ויזדקקו לעזרה(חברים מקצוע, מנחת הקבוצה שהיא עובדת השירות בו הם מועסקים). כ- 80% מחברי הקבוצה ענו שלדעתם לא חסרו נושאים נוספים שהיה צורך להתמקד בהם, אולם חלק מן החברים היו מעוניינים לקבל יותר ידע תיאורטי על סוגי המחלות ואופן האבחון שלהן.
חלק ניכר מחברי הקבוצה העירו שהיו שמחים להמשיך במתכונת מפגשים דומה בעתיד, בתדירות נמוכה יותר.
סיכום והמלצות
כפי שצויין, הכשרת החונכים וליוויים בעבודה עלו כצורך חשוב במהלך כל שלביו של פרוייקט החונכות. מטרת קיומה של הקבוצה הייתה להקנות ידע, כישורים ותמיכה לחונך שנמצא רוב עבודתו מבודד ומשולל אפשרות להתייעץ ולהתחלק עם עמיתים למקצוע. כאמור, בשאלון ההערכה לקבוצה הודגש ע״י המשתתפים כי התרומה העיקרית שנתרמו הייתה האפשרות להתחלק, לשתף את חבריהם בחויותיהם ובקשייהם ובמקביל, לקבל עיצה ותמיכה. אנו מאמינים כי תהליך הונטילציה שעובר העובד מאפשר לו להיות פנוי יותר, להקשיב, להכיל ולשמש תומך יעיל יותר בנכה הנפש עימו הוא עובד. התמיכה שמקבל המשתתף בקבוצה תורמת להמשכיות הקשר שלו עם החניך, משפרת את תפקודו ומונעת שחיקה.
סוגייה חשובה נוספת עוסקת ברמת מקצועיותו של החונך. כיום, העוסקים בחונכות עם נכי נפש אינם נדרשים לידע מקצועי כלשהוא, למרות המגע האינטנסיבי עם אוכלוסיה זו. יתרה מזאת, גם בקבלתם לעבודה ובמהלך עבודתם הם אינם עוברים הכשרה ועבודתם נעשית בעיקר עפ״י אינטואיציה. לעניות דעתנו, למצב זה אין אח ורע בתחום העסקת עובדים עם נכי נפש. בקבוצה שהתקיימה קיבלו החונכים ידע והכשרה מקצועיים ובהערכתם ציינו כי ידע זה תרם להבנתם את נכי הנפש, לשיפור תפקודם ואופן ההתמודדות שלהם בסיטואציות שונות. לדעתנו, מתוך נסיון זה, רצוי לודא כי עד שלא תתקבל דרישה להכשרת החונכים עוד טרם התחלת עבודתם, ידאג כל גוף שמעסיק עובדים אלו לספק להם ידע והכשרה הדרושים להם למילוי יעיל של תפקידם. נסיוננו מלמד כי בהשקעה סבירה ניתן בהחלט להעלות את רמת מקצועיותם של החונכים ולהבטיח את שיפור מיומנויות עבודתם עם נכי הנפש.
רווח נוסף שהושג באמצעות הכשרת העובדים הוא בעצם הצגת החברה המעסיקה כגוף מקצועי המעניק ידע ומיומנות. במהלך המפגשים ולאחר פיזור הקבוצה ניכר כי החונכים שינו את יחסם המקצועי כלפי עובדי החברה והחלו לראות בהם אנשי מקצוע שעשויים לסייע להם בפתרון התלבטויות שעולות במשך עבודתם. כאמור, הם אף העלו בפני נציגי החברה דרישה להמשיך ולקיים מפגש קבוצתי אחת לפרקים על מנת לשמר את הישגיהם ולחוש שהם עדיין חלק מצוות מקצועי גדול.
לסיכום, לאור הנסיון, הראשוני והמוצלח של קיום סדנא זו, כל שנותר הוא להצטרף בנחרצות להערכותיהם והמלצתם של המשתתפים בקבוצה ולהדגיש כי יש לפעול להרחבת פרוייקט תמיכה והכשרה זה כך שיוכלו להנות ממנו חונכים רבים ככל האפשר.
מקורות
אבירם, א.(1988). אל-ממסוד וטיפול קהילתי בחולי נפש ממושכים: בעיות מתמשכות וסוגיות עכשוויות של מערכת שירותי בריאות הנפש בארצות הברית. חברה ורווחה. ח, 321-340,4.
בנימין, א.(1996). התנהגות בקבוצות קטנות. ספריית הפועלים. הוצאת הסיבוץ הארצי השומר הצעיר.
פרבשטיין, מ. והידש, ג.(1997). שיקום נפגעי נפש בקהילה. הוצאת נורד. טבעוו.
רייטר, ש.(1991). שילוב נכים ולקויי התפתחות בעבודה בישראל־מבט לעשור הבא. חברה ורווחה. י”א(4). 407-417.
Nirje, B.(1976). The Normalization Principle: In RB.Kugel, A. Shearer (Ed.). Changing Patterns in Residential Services for the Mentally Retarded. 31 240־, Washington: President’s Committee on Mental Retardation.
Quinn, P. (1995),.Social Work and Disability Management Policy: Yesterday, Today and Tomorrow. Social Work in Health Care. 20,(3), 67 – 82.
[1]ברצוני להודות לצוות המקצועי באגף השיקום של משרד הביטחון, אשר עודד את קיום הקבוצה, תרם מרעיונותיו ומימן תשלום חלקי עבור המפגשים, ולחברת או. אר. אס, שמתוך הבנה כנה של צרכי הלקוחות תמכה, מימנה ואפשרה את קיום הקבוצה במסגרתה.
תגובות אחרונות